הכמיהה לוודאות

להתעורר למה שעכשיו (מכתב שכתבתי לעצמי ולידידתי האהובה)

ואולי דיבור על מה שנגמר ועל מה שהגיע זמנו אפשר שהינם תעתוע נוסף של המיינד?

זהו דיבור של המחשבה החושבת שהיא יודעת את מה שהגיע זמנו. זהו דיבור של מחשבה על מה שאני רוצה ומה שצריך כי אני יודע את זה.

ואולי זה עוד תעתוע המתיימר לדעת את הנדרש שיהיה, ונאבק להמשיך או להנציח אותו? ואולי זה איננו דיבור של הנשמה. כן יש דיבור של הנשמה שנובע וזורם באמת מתוך הרגע הזה עצמו, אך לדבר עליו מלכתחילה זה תעתוע, ואפילו לא בדיעבד. כי זה בוודאי מסתמך על הבנות משובשות ומוטות כפי שידוע ומוכר לנו.

אני יודעת שההבחנה ביניהם עשויה להיות קשה בעיקר כשאני מאוד שקוע בתוך התעתוע ומחצינה אותו החוצה בתקיפות, בנחישות עד כוחנות בלתי מתפשרת. זה קורה לפעמים.