סיפורו של משה - אבא לא ראה אותי ממטר
משה גבר צעיר בשנות הארבעים מספר:
"עברו כבר 5 שנים מאז שאבא שלי נפטר ואני מתוסכל ולא מצליח לסלוח לו שהוא לא התייחס אלי. הוא נחשב לסוג של גאון בנושאים רבים, היה קצין בצה"ל, משכיל. כולם העריצו אותו. אבל הוא לא ראה אותי ממטר. זה היה רק בגלל שלא הייתי תלמיד טוב ולא עשיתי שום דבר שהוא החשיב כרציני. לי הוא לא נתן שום דבר, לא עזר לי והתעלם ממני. עד היום זה יושב לי כמו אבן על הלב ואני בקושי הצלחתי להתרומם ולעשות עם עצמי דברים. נעשיתי אפילו אדם חולני, ואולי זה קשור לזה. לאחרונה התחלתי להבין שאולי לא ראיתי את כל התמונה כולה. אני מרגיש שאני רוצה לצאת מזה."
משה רוצה ליצור שינוי בחייו בתחום הרגשי בתקווה שזה ישפיע גם על ההתנהגות וההתנהלות שלו בחיים.
הפגישה בינינו מתקיימת באווירה פתוחה ונינוחה. די ברור שלמשה יש רצון אמיתי לחולל שינוי אבל מרגיש כבול לכעס שלו על אביו.
אני מציעה לו את האפשרות לסלוח לאביו ולעצמו. זה נשמע לו מוזר אך הוא שואל ברצינות "האם זה אפשרי?"
אני עונה לו שאם הוא רוצה זה אפשרי. אנחנו מתחילים לעבוד.
כבר בשלבים ראשונים כשמשה מוזמן לדמיין איך ירגיש, איך יראה ומה ישתנה בחייו אם יסלח לאביו.
הוא מגיב בצורה משוחררת ומשהו משתנה בקול שלו ובתנועות הגוף שלו.
הוא אפילו מוכן להציב לעצמו יעד מוגדר:
בהקשר של היחסים שלי עם אבא שלי ז"ל אני רוצה להרגיש מוכשר, יצירתי , מצליח ואוהב.
לסלוח לו על הביקורת וההתעלמות שהייתה לו כלפי, אני רוצה להשתחרר מזה וגם לסלוח לעצמי על ששפטתי את עצמי ולא קיבלתי את עצמי עד היום.
אוהווו חזק נכון? מכאן השיחה מתגלגלת כמעט מעצמה.
משה מזהה בקלות שיש לו כוחות פנימיים,יצירתיות, חשיבה אנליטית, אהבה לאנשים, הבנה. כוחות שיכולים לסייע לו בהגשמת היעד והוא אומר שאין לו את הגמישות, הערכה עצמית, תקשורת טובה. פתיחות שצריך בשביל להצליח בזה.
מן הסתם, עולה השאלות הפשוטות:
"אז למה זה לא קרה עד היום? למה לא סלחת לאביך עד היום" , "למה לא סלחת לעצמך? במקום זה אתה משמר את הכעס ומעצים אותו עוד ועוד בכל פעם שאתה נזכר באביך?"
משה מתקשה לענות, הוא נושם עמוק נושף בכבדות, משפיל עיניים וחוזר ומסתכל עלי. בשקט אבל בביטחון הוא מספר שתקופה ארוכה הוא טיפח את הכעס כדי להוכיח לכולם שהוא צודק ושאבא שלו אשם בכישלונות שלו. הוא מודה שככה הוא ממשיך עד היום להסביר את הכישלונות שלו לפתח קריירה משמעותית וליצור זוגיות. ולא רק את הכישלונות גם את העובדה שהוא בשלב מאוד מוקדם הפסיק בכלל להתאמץ להשיג משהו.
אני שואלת את משה מה הוא לומד על עצמו תוך כדי שיחה, והוא מודה שתקופה ארוכה הוא האמין שהוא מרוויח מזה המון!
כמו למשל את ההוכחה שהוא בסדר גמור, ושהדברים קורים רק בגלל התפקוד של אביו, שהוא משה לא אחראי לכישלונות שלו, בעיקר שאין טעם להתאמץ כי כלום לא יעזור.
לשאלתי מה הוא חושב על "הרווחים" האלה הוא מודה שכבר זמן מה הוא יודע שזה לא כך, אבל הוא היה בתוך הבלבול הזה עד למפגשים שלנו בהם השתחרר באמת. ולהתחיל לזוז.
עכשיו הוא רוצה לזוז!
משה מסכים להתנסות בהנחיה אימונית שדרכה הוא מצליח לראות שהאמונה שאביו אחראי למצבו היא איננה אמיתית. היא פרי יצירה שלו. הוא רואה שהוא אחראי לעצמו ולמה שהוא יוצר בחייו דרך האמונות והמחשבות שלו על עצמו. הוא מחזק את האמונה החדשה שהוא ורק הוא אחראי למעשים ולתוצאות. אנחנו עובדים גם על חיזוק הערך העצמי שלו ועל הביטחון שהוא איש שלם ונפלא ללא קשר לשום דבר שיעשה או לא יעשה. מדהים שזה מה שמאפשר לו "לזוז" ולנוע ביתר חופשיות מכעס אל חמלה ובסופו של דבר גם ליכולת לסלוח לעצמו ולאביו.
ההבנה החדשה מאפשרת לו לראות את המצב כולו מזווית רחבה יותר, וגם האב נתפש באופן חיובי יותר.
לאחר כשבוע מצלצל משה לספר שהיה יום זיכרון למות אביו ושזו הפעם הראשונה שעלה לקברו של אביו וששמח לעשות זאת.
האימון הזה פקח את עיני כמאמנת וכמלווה אנשים לחיות ממקום חופשי ומלא אהבה, לגבי מספר דברים חשובים:
למדתי שנשים גם גברים רגישים ויודעים לסלוח אפילו לעצמם ואפשר לסמוך עליהם בעניין זה .
ראיתי שכולנו רק מחכים שמישהו יגיד לנו או יראה לנו שזה בסדר לסלוח , ושזה אומר שאנחנו אמיצים ואחראים.
ראיתי שכשגברים סולחים לעצמם ולאחרים סביבם זה משפר ומעלה את הדימוי הגברי שלהם .