מיומנה של מיכל
המפגשים חושפים בפני "אמיתות" שאני מאמינה בהן באופן בלתי מודע.
הן עמוקות ואינני מצליחה לראות אותן בעיניי, אלמלא האימון
האמונות שראיתי שיש לי הן:
אני כישלון, אני נכשלת
אני צריכה להיות בשליטה תמידית
אני סכנה, אני מסוכנת לעצמי ולסביבתי
אני צריכה להתבייש בעצמי
אני מוצפת לעיתים קרובות ברגשות של כעס. המניע לכעסים הן האמונות שלי על עצמי.
ראיתי באימון שכאשר אנשים מביעים ספק, או מאתגרים את דעתי, אני מרגישה שאני כישלון
וכאני מגיבה בכעס, אני מרגישה שאני צריכה להתבייש בתגובה האלימה שלי.
במהלך תקופת האימון, התחלתי ביוזמתי לעשות מדיטציות מודרכות.
אני נהנית מאוד מהמדיטציה ומשתדלת לעשות אותן בבוקר ובערב
היות והמדיטציה מודרכת, היא מעלה סוגיות שונות מהאימון
שלדעתי לא יכולתי להבין קודם לכן רק באמצעות המדיטציה.
המדיטציה אינה מביאה אותי להבנה של השורש המניע אותי לפעולות שלי.
רק לאחר שהבנתי את השורש, אני מסוגלת לקשר אותו עם הרעיון של המדיטציה
האימון חשוב לי כדי להתמודד עם הכעסים הרבים שמציפים אותי
לנסות ולהיות מונעת מתוך האירוע עצמו ולא בעקבות הפירוש של "מה המצב אומר עלי"
הבחנות חדשות שאני רוצה לקחת לחיים שלי הם:
אין לי צורך לנצח בקרב, היות ואין באמת קרב שמצריך אותי להתמודד בו
אני מנהיגה את עצמי בתחושת רווחה ואמון
רוצה לנהל שיחות ללא האשמות
רוצה לזכור שעימות הוא חלק מהחיים המגדל אותו, הוא אפשר לי לשום לב למחשבות שלי ולהיזכר שאינן אמת ולעבור בתוכך העימות ולצאת ממנו ברווחה .
ב
מפגש השבוע גיליתי שאני מאמינה למחשבות שממש קשות לי :
אני שתלטנית – התנהגות הבולטת מאוד אצלי במצבים רבים.
שתלטנות היא תכונה בעייתית בעיני
השתלטנות היא תכונה שאני מתביישת בה.
שתלטנות מעידה על אגואיזם, על ראיה של אמת אחת בלבד, על חוסר יכולת לקבל "אמת" אחרת.
אני לוקחת על עצמי להתבונן ולזהות איך אני יכולה לזהות מצבים בהם אני מובילה פעולות מתוך שתלטנות או מתוך מנהיגות.
האם אני חייבת להיות "צודקת"? למה?
כאשר אין ביכולתי להשתלט על הסיטואציה אני בוחרת באופציה של בריחה מהמצב. הבריחה לא מביאה עמה התמודדות, למידה או מציאת דרך. אלא רק סבל.
השאלות שעולות בי הן ממש אתגר.
איך ניתן להגיב במצב שבו האוטומט אומר לי לברוח או אומר לי להפעיל כוח ולהשתלט?
איך ניתן להגיע לתוצאות רצויות ללא לפגוע באנשים המעורבים?
מה שהתחדש לי השבוע זה שראיתי שדרך השתלטנות אני מונעת אהבה מאנשים שמאוד יקרים לי.
אם אני נמצאת בסיטואציה שאינה לרוחי, שאני לא מקבלת ממנה את מבוקשי, הדרך שלי להראות שאינני מרוצה היא למנוע אהבה. לא מחייכת לא מאירה פנים ואפילו לא מקשיבה לאנשים אהובים מאוד. זה רק משבש עוד יותר את היחסים ואנשים מתרחקים ממני מאוכזבים. והלב נשבר לי.
למדתי באימונים שמניעת האהבה היא דו כיוונית: אני מונעת מעצמי ומונעת גם מהאנשים הקרובים אלי. הדרך שלי מאופיינת ב: my way or the high way ממש לא מוצלחת ולא מביאה שמחה לחיים שלי.
זה מוביל אותי להבנה שהמחשבת השורש שמניעה אותי היא שאני חייבת לשלוט בכל סיטואציה ומצב. כי זה אומר לי שאם אני בחוסר שליטה שבטעות גדולה נחשבה אצלי תמיד כמסוכנת ואומרת עלי שאני חלשה ואין לי עמוד שדרה. כשהסיטואציה לא מתנהלת על פי הבנתי ובהתאם לציפיות שלי ולתוצאות שאני מייחלת אליהן, זה מביא אותי לייאוש.
מה שאני מזהה זה שזה לא אומר עלי שום דבר כזה. אני מזהה את השלמות שלי גם ככה.
עכשיו אני יכולה לזהות את מעגל הקסמים שלי המבולבל .
-יש מצב סיטואציה
-מתעוררת בי תחושה של דחיפות, חשיבות, בהילות,
-המחשבה אומרת- את חייבת להשתלט עליו
-אני פועלת באגרסיביות כלפי חוץ
-אם הצלחתי, אני מתביישת בשתלטנות שלי או שמחה בתוצאה
-אם נכשלתי, אני מיואשת, אני רוצה לברוח, אני לא אשתף פעולה עם האדם מולי, גם אם הוא יקר לי.
אני מונעת אהבה מעצמי ומהעולם
כמה שחבל וכמה נהדר שסוף סוף אני רואה את דפוס ההתנהגות האומלל שלי.
ג
אהבה ללא תנאים!!!
כך אני קוראת לשבוע הזה
בעקבות האימון בשבוע שעבר והשיחות גיליתי כי האהבה שאני חולקת עם הקרובים אלי ניתנת בתאי ש…שהם יפעלו בהתאם לצפיות שלי. שיקבלו את ההמלצות שלי .זוהי האהבה מאוד מוגבלת…היא אהבה התלויה בדבר.
הדבר נקבע על ידי, על ידי הציפיות שלי והרצונות שלי, ולא על פי הרצונות של הצד השני וגם אין תיאום ציפיות.
אם התנאים שלי מתקבלים אז מאוד קל לי להקרין אהבה ולחלוק אותה.
אם התנאים שלי אינם מתקבלים אז היכולת שלי לפעול מאהבה משותקת.
כאשר אני מציבה תנאים, הצד השני הוא רק חפץ, הוא לא שווה לי.
כל הצבת תנאי נותנת לי "עליונות", היא מעידה על פעולה מתוך חוסר שבי, על הצורך שלי למלא חסך / חוסר ולא מתוך רווחה וביטחון בעצמי.
זה מביא אותי שוב לצורך שלי לשלוט בכל מצב או לשלוט באדם.
האם אני רוצה להיות מסוגלת לתת אהבה ללא תנאים, ללא דרישות מקדימות, ללא הצבת גבולות ותנאים? – כן
האם חשוב בעיניי להיות מסוגלת לקבל כל אדם כפי שהוא בלי הצבת תנאים מקדימים? – כן
האם יש מצבים בהם יש צורך בתנאים מקדימים?
האם הצד השני מרגיש שאני מציבה תנאים? – כן
העובדה שהתנאים שהצבתי היו ברורים גם לצד השני, אינה נעימה לי, היא מעידה על כישלון שלי, ביכולת שלי לבוא מאהבה. כך אני בעצם חוסמת את הלב שלי ואת הטבע שלי לאהוב.
האם הצד השני יודע שהתנאים רלוונטיים רק לו, יתכן ואחרים לא צריכים להתמודד עם אותם תנאים? – כן
עצוב לי שאני מקימה את כל התנאים, הסייגים, החומות בקשר שלי עם האנשים שחשובים לי.
ד
במהלך הפגישה עם יהודית סיפרתי אירוע שהיה לי עם אימא שלי.
אמי צריכה לקבל חיסון קורונה.
היות ואני יודעת שהיא מתנגדת לחיסון, החלטתי להזמין לי ולה תור מראש, ולתאם איתה יום לפני.
במידה והיא לא תסכים לשתף פעולה, אבטל את התור.
ביום המקדים, עדכנתי אותה על החיסון ושאגיע לאסוף אותה.
אמי התנגדה מפורשות ואני החלטתי לא להתנצח איתה.
המחשבה הראשונה שעלתה לי היא שאני מקבלת את ההחלטה שלה מתוך הבנה כי זו זכותה.
בעקבות חשיבה נוספת, חשתי אכזבה מתגובתי.
האכזבה, צצה היות והרגשתי שלא עשיתי מספיק כדי לשכנע אותה בחשיבות החיסון, בעיקר עבורה.
באימון ותוך כדי התבוננות על מחשבות הבסיס שלי למדתי שבעצם לא פעלתי מתוך ההכרה בזכותה המלאה להחליט לכאן או לכאן, אלא מתוך רצון לא להיכנס עמה לעימות. האופציות שראיתי למול עיני היו עימות או שתיקה, ויתור. במקרה הזה בחרתי לוותר ולא להגיע עימה לעימות. לא ראיתי אופציה נוספת.
אני מזהה שבמצבים שונים כאלה אני רואה מולי רק שתי אופציות . עימות או וויתור ולרוב אני בוחרת לוותר.
מחשבת הבסיס שעלתה בצורה ברורה באימון זה שאני בעצם נמנעת מעימותים בעצם אני פוחדת להתעמת פן לא אצליח לשכנע. לכן אני מוותר ונמנעת. עכשיו זה כל כך מדויק לי !
אני מבינה ורואה שיש דרך נוספת שאינה שתיקה ואינה עימות, אלא באה מהתנועה הטבעית לשיח, דיבור המציג עמדה מתוך תנועת הטוב בתוכי. להציג הוכחות במקרה של החיסון, להסביר חשיבות.זאת המשמעות שם להיות נוכחת לאמת לפשטות ולאמי, עדיין זכותה לקבל כל החלטה.
השבוע שוב הייתה הזדמנות להתחסן, למרות שניסיתי לשכנע בחשיבות החיסון, עדיין נחלתי מפלה, היות וכמצופה, אמי החליטה לא להתחסן.
אני שמה לב שעדין יש לי תחושת כישלון אישית אבל רואה את האמת….
ה
שלום יהודית,
מסכמת לי את התחושות שלי מהשבועיים האחרונים, בהם לא יצא לנו להיפגש.
שמתי לי שלפחות בשבוע האחרון, רמת המתח הכללית אצלי עלתה.
כמו כן רמת הסיפוק או שביעות הרצון שלי מהעבודה ירדה.
הרגשתי שיש רגרסיה בתגובות שלי לסיטואציות שונות שאירעו, בעיקר בעבודה.חשתי לחץ גדול והגבתי מתוך תחושה של לחץ ושל פחד.
היו מצבים שבהם שמתי לב לתחושות שלי רק בדיעבד, לאחר שהפגישה הסתיימה.
כמובן, כשניתחתי את הסיטואציה, הייתי מלאה בביקורת עצמית, ובעיקר התאכזבתי שלא שמתי לב במהלך האירוע איך הביקורתיות שלי עולה ובעצם מחשבת הבסיס שאני לא בסדר הלחיצה אותי. (אני יודעת שזה לא עוזר, אבל לא הצלחתי להימנע משיפוטיות עצמית).
כמו כן שמתי לב, שגם כאשר אני מרגישה את הלחץ והפחד במהלך האירועים, אינני מצליחה להגיב מתוך תחושה של ביטחון אלא אוטומטית נכנסת למצב של מגננה וכתוצאה מכך יוצאת להתקפה. (שזה הכי מבאס ומאכזב אותי).
אני מרגישה שהפגישות שלנו גורמות לי להיות בשימת לב יותר גבוהה לפעולות ולתגובות שלי.
בשבועות האחרונים גם הפחתתי במספר הפעמים שאני עושה מדיטציה, אני מרגישה שגם לזה יש השפעה על רמת המתח הבסיסית שלי.
שבוע שעבר התחסנתי, חיסון שני נגד הקורונה. לא הרגשתי מתח מיוחד לפני החיסון או אחרי החיסון. הגעתי לחיסון בהבנה שעשויה להיות תגובה של הגוף, אבל מהר מאוד התברר לי שאין לי תופעות לוואי של החיסון. לצערי מיד אחרי החיסון נחשפתי לאדם שנחשף לחולה קורונה. עשיתי בדיקה וקיבלתי תשובה שלילית.
בכל זאת הייתי לחוצה מהחשיפה, ויתכן שגם העובדה שאני צריכה להיות בבידוד העלתה אצלי את רמת המתח, למרות שבפועל אני די מקורקעת לבית, ולא יוצאת הרבה.
במהלך התקופה די התמדתי ביוגה ובתרגול נשימות ותרגילי חיזוק לגוף. שמתי לב שהראש לי תמיד יעיר לי להתחיל מוקדם יותר את העבודה, אבל אני מזכירה לעצמי שזה הזמן שלי ושהתרגול עושה לי טוב בעיקר פיזית.