חוסר אונים

כשאנחנו מפסיקים להילחם ונכנעים לתחושת חוסר האונים ומסכימים להישאר בה, כשאנחנו מרשים לעצמנו לקבל את חוסר האונים כעובדה קיימת (כי זה מה שהוא כרגע) ואנחנו מפסיקים להילחם בו , אנחנו בעצם משתתקים ומפסיקים להזין את המחשבות באנרגיה שלנו. זה סוג של הכרה שכרגע באמת אין מה לעשות. הגוף משדר לנו לעצור. להשתיק מנועים ולתת למה שבא להיות . למען האמת כשאנחנו  נשמעים לבקשת הטבעית הזאת ולא מתווכחים איתה. המתח בגוף מתחיל לרדת. הדחיפות לפעול נחלשת, הנשימה מתאזנת , והמוח פשוט מפסיק ליצר מחשבות חדשות כי הוא לא מכיר מצב כזה של השתקת מנועים דווקא במצבי לחץ.

כשהמוח שלנו שותק מתפנה מקום ריק המביא רגיעה ואפילו הבנה חדשה של האמת כפי שהיא. אם תרצו זו תחושת שחרור ונוכחות אותנטית שלנו המאפשרת לנו של לחיות עם הדברים איך שהם …זו המשמעות של התמרה . זה לא משהו אזוטרי דמיוני. ממש לא! אלא פתח לחיות באמת כפשוטה ובידיעה שיש בנו את האנרגיה, האהבה והשמחה לחיות את הטבעי שלנו ברגע הזה עם כל מה שיש בו . זה פשוט ככה.

אנשים מתארים את זה בצורות שונות. חום שמתפשט ומרגיע. הבנה עמוקה שהם מעבר לחוסר האונים בעלי עוצמה בלתי תלוי במצב הפיסי, החברתי או הכלכלי שהביא לחוסר אונים. לעיתים זה יופי שהם פתאום שמים לב אליו. אפילו דברים קטנים לכאורה פשוטים, מקבלים מימד חדש. האדם עצמו חווה שעבר אולי את הרוביקון וחצה לצד השני. כל תמונת החיים משתנה העדשה נעשית צלולה ודרכה אפשר לראות בברור את החיים ללא הטעיה של המיינד.

{לפעמים כשלא מצליחים לעשות זאת ..

אני יודעת שרבים מתקשים לעצור במקום הזה כי הם נכנעים למחשבות האימה והפחד הם חווים את הכאב ותחושת האסון שעוד לא קרו. במצב הזה הם עשויים לרצות להילחם או לברוח מתחושת חוסר האונים ואז מצבם מחמיר מידית. זה פשוט מחמיר. תחושת האובדן גוברת וכתוצאה מכך עלולים להתרחש מקרי מוות או התקף לב , או שהדיכאון הופך לייאוש ותחושת הכאב החזק מביאה את האדם למעשים נואשים של הפסקת חיים ובלבד שלא ירגיש את החידלון המפעפע בו.}