למה אנחנו לא סולחים?
האם מצאת את עצמך מתקשה לסלוח למישהו שפגע בך?
האם מצאת את עצמך מתקשה לבקש סליחה ממישהו שלדעתך פגעת בו?
אני מניחה שכמוני גם חלקכם שותפים לחוויה הזו.
אז למה זה כל כך קשה לנו לסלוח או לבקש שיסלחו לנו?
מה עוצר ומונע מאיתנו לסלוח לאחרים?
נאמר שהסליחה היא חלק מהטבע שלנו וחיונית לנו,
מה בכל זאת מונע מאיתנו לעשות זאת?
אין ספק שמדובר בהבנה שגויה של מהות הסליחה וזה המקום להרחיב.
לא נעים אבל צריך להודות שמדובר בחינוך של מאות ואלפי שנים המושתת על מסרים כפולים וסותרים זה לזה.
בצד ההכרה בחשיבות הסליחה כערך עליון להתרחבות הפנימית, לגדלות הנפש ולנדיבות שלנו, מודגשים ערכים אחרים המעלים על נס איכויות אחרות כמו, כוח ההתנגדות, כבוד. כבוד עצמי, ערך עצמי, צדק, עין תחת עין, הזכות להגנה עצמית, המאבק להישרדות, ועוד רבים אחרים.
אנחנו נולדים לתוך הבלבול הזה, חיים בתוכו מבולבלים ואפילו כמעט חסרי אונים חווים את הנטל שלו ולא מתפקחים ממנו.
כן כי אנחנו מתחזקים כל הזמן את המחשבה האשלייתית שאנחנו עושים משהו טוב, משהו נכון, ושיש לנו רווחים מהמצב הזה שאנחנו לא משחררים ולא סולחים.
אני מביאה כאן מספר שיתופים של אנשים יקרים מאוד המסבירים בצורה פשוטה וגלויה ביותר למה הם לא יכולים לסלוח.
"צדק צדק תרדוף…"
אנשים מאמינים למחשבה שלהם שסליחה תתפרש כוויתור או העלמת עין מפגיעה אלימה באמות המידה שלהם ובערכים חשובים:"זה אומר שאין צדק בעולם" "קול דה-אלים גבר?"
"מצליח רק מי שיש לו מרפקים" "צריך שצדק יעשה ויראה!" "צדק צדק תרדוף.."
האומנם זה באמת כך? בודאי שלא.
"מה אני פראייר?"
אנשים מאמינים למחשבה שסליחה תגיד עליהם משהו רע או פסול כמו "זה אומר שאני רכרוכי" "מה אני פראייר שלה? " "אני לא פחדן וחלש אופי?"
האומנם זה ככה? בודאי שלא.
"איך היא תלמד לקח?"
אנשים מאמינים למחשבה שסליחה עלולה למחוק אפשרות שהפוגע ישתפר וישנה את התנהגותו הפוגעת לתגובה חיובית רצויה בעתיד "אם אסלח לו הוא לא ילמד אף פעם לקח וילמד שלא צריך לעשות את זה!"
האם זו האמת?
עכשיו אפשר להתחיל לזהות את האשליות ומקור הבלבול.
בבסיס המשפטים הללו יושבות חלק מהאמונות והמחשבות המבלבלות הבאות:
*אם אני לא סולחת אני שומרת על הצדק בעולם ואני מונעת אלימות וזה לא נכון.
*אם אני סולחת,אני מעודדת אלימות ואי צדק
*אם אני לא סולחת אני שומרת על כבודי ומחזקת ומגנה על הערך העצמי שלי.
*אם אני סולחת השפלתי את עצמי ואיבדתי את כבודי.
*אם אני לא סולחת זה אומר שאני מחנכת ומלמדת את הפוגע איך צריך להתנהג.
*אם אני סולחת לו אני מעודדת אותו להמשיך לעשות דברים מכאיבים ופוגעים.
האם זו האמת? לא!
זה נשמע אולי מקומם, רוצים להתנגד?
אבל עצרו רגע …הקשיבו לבטן שלכם. קחו את הדברים פנימה…
אתם מוזמנים להתנסות לרגע.
היזכרו בסיטואציה שבה נפגעתם וכעסתם,
שימו לב לתחושה הפיסית שלכם עכשיו ברגע זה, כשאתם רק נזכרים במה שהיה,
כן בדיוק כך.
אפשר שאפילו חשבתם עד עכשיו שסלחתם.
חלקכם אולי מרגישים התכווצות קלה,
אולי התקשחות מסוימת בגוף,
אפשר שחיוך עולה על השפתיים.
ואולי אפילו תזוזה קלה בקצות האצבעות,
ואולי כלום
אולי אגרוף קל של כף היד.
רעד קטן עובר בעורף?
כל התחושות הללו מצביעות לרוב רק על שני דברים פשוטים ביותר:
שאתם עדין נושאים בתוככם חלקיק של הכאב הטינה וגם ואת הצורך להעניש, ככה "בקטנה החזיר מכה". עם המטען הזה, בצורה זו או אחרת, אנחנו נעים בעולם.
בואו נרגע, זה בסדר,כן זה פשוט, וכל שחשוב לעשות זה רק לזהות שזה ככה.
זה ככה וזה בסדר.
ולפעמים זה כל מה שצריך לעשות כדי לסלוח.
ועוד משהו קטן שיכול ליצור הבנה עמוקה יותר
ההתנגדות לסלוח היא צורה של ענישה. פעולת ענישה היא פעולה אלימה.
בהתנגדות שלי לסלוח למישהו אני מענישה, יותר מדויק לומר זה שנדמה לי שאני מענישה את זה שפגע בי.
מה שאני בפועל עושה הוא שאני יוצרת זה משהו אחר אני מענישה את עצמי.
בהתנגדות שלי לסלוח אני קודם כל נותנת לאלימות מרחב קיום ופעולה בתוכי ומפזרת אותה בכל תא שלי וניזונה ממנה.
אני מעצימה בתוכי כעס וטינה וצורך להעניש. אני היחידה שבאמת סובלת.
כן, כך, כמעט באופן בלתי מודע אני הופכת את עצמי לנשאית של אלימות כאב וכעס.
אני יודעת מעצמי שקצת קשה לשמוע את זה .
יחד עם זאת אתם יודעים עמוק בלב איך שזה באמת עובד. זה מנוגד לתנועה הטבעית שלי, שלכם, של כל אחד מאיתו.
אנחנו רוצים דברים אחרים לעצמנו.
יש לנו את היכולת לסלוח. במאמר הבא נדבר על היכולת הזאת קצת יותר.
האם אתם סולחים בקלות? האם אתם "סולחים ולא שוכחים"?
איך היתה ההרגשה שלכם אחרי שסלחתם?
שתפו אותי ואת הקוראים בתובנות שלכם, באירועים שקרו לכם.
אני כמובן, אשמח להגיב לכם.
בציפייה, יהודית.
את טועה. יש דברים שאין חובה לסלוח עליהם וישנם דברים שלא אמורים לסלוח עליהם.
זה לא אומר שחייבים לכעוס.
מה שגורם נזק נפשי הוא הכעס לא חוסר הסליחה.
וגם כעס לא תמיד גורם נזק נפשי לכועס. רק במקרים מסויימים.
במקרים אחרים בכעס הוא מנוף לשינוי ולתנועה קדימה למקום אחר.
ללא כעס רבים מאיתנו היו תקועים במקומות פחות טובים.
מיכל, תודה על תגובתך.
בדבריך את נותנת ביטוי מדויק לבלבול שאנו גדלים לתוכו שהוא הבסיס לדברים שכתבתי.
בודאי שאנחנו לא "חייבים" לסלוח . כדאי לנו לעשות זאת כחלק מרפוי ושחרור עצמי מכעס וטינה
אשר למען האמת תמיד מעכבים וחוסמים אותנו מלהיות מי שאנחנו באמת, חופשיים, נפלאים,ופוריים.
כפי זאת בדבריך "הכעס גורם נזק נפשי" .
טוב שהתייחסת למחשבה שלך שהכעס הוא מנוף לשנוי כי כאן בדיוק יושב הבלבול שרבים מאיתנו חווים אותו .
ראשית שווה לבדוק למה את מתכוונת שינוי ותנועה קדימה. ראי, אם אנשים מביאים את עצמם למקומות שהם חווים הצלחה, שפע ואושר זה בהחלט תודות לחלקים אחרים מדהימים,תודות לאיכויות אחרות שיש להם ממילא ושהיו שם תמיד מלכתחילה . זה לא בזכות הכעס.
זה שונה כאשר המקור לתנועה שלהם לשינוי הוא תסכול טינה וכעס . מציעה לך לבחון את זה שוב ושוב.
ההתמכרות למחשבה שכעס מקדם אותנו היא בעוכרינו לא כהבחנה חברתית אלא כהבחנה התפתחותית . כל העימותים, המאבקים וההתנצחויות אפילו התגובות המילוליות מקורן בהבנה מעוותת של המציאות.
ארחיב קצת
כשאנחנו מתמסרים לכעס כי אנחנו שבויים אסירים של המחשבה שלנו ומאמינים באותו רגע האומרת : שאנחנו באמת חסרי ערך, טיפשים, מכוערים או חסרי משמעות" . במצב כזה אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים למהר ולהגיב כדי למלא את החסר "שנלקח" לנו, ולהרגיע את עצמנו . כן הכעס הוא "תוצרת עצמית" שאמורה "להציל" אותנו. אך הוא פועל הפוך, הוא מחזק את המחשבות הקשות על עצמי ומעצים אותם. זהו חוק קוסמי, כשאני פועלת ממחשבת חסר או פגום אני מעצימה אותו ומעמיקה את החסר. לצערי אנחנו לא מודעים לזה כי יש תחושת אשליה של נצחון.
כשאנחנו מתחזקים את הכעס והטינה כאילו באופן פסיבי, או פועלים ומגיבים בכל הדפוסים האוטומטיים שפיתחנו יש לנו לזמן קצר תחושת רווחה, או סיפוק, אך היא זמנית ביותר. כל אחד מכיר את זה מתוך ההתנסות שלו, את הטעם המר שנשאר לנו אחר כך . טעם מר שמלווה אותנו לאורך שנים .
מיכל אני מזמינה אותך לצפות בסרטנים ובמאמרים הבאים לבחון מצבים, לשאול ולהגיב,
האירי והעירו את כולנו לרבדים נוספים ואפשרויות נוספות
ברוכה הבאה
יהודית
ליהודית בוקר טוב,
יופי של נושא ושל מאמר ועוד לפני יום הכיפורים. גם ההתנסות באיזה מקרה של חוסר היא רעיון אדיר, כי אני חשבתי שסלחתי לכולם… בתרגיל נוכחתי לדעת שאני סולחת ולא שוחכת ואני שמחה שאני מלאה באלימות, כעס וטינה, אבל יש שם אי של עצב ואכזבה.
זהו להפעם.
סמדר יקרה
יופי שבחרת להתנסות בתרגיל
לרשותך תמיד
יהודית
תודה רבה על המענה המפורט…רק הבהרה, כוונתי לכעס על אדם אחר, לא על עצמי.
כעס על אדם אחר פירושו אינו בהכרח שאני אדם פגום או חסר משמעות ח"ו, אלא שאותו אדם אחר המעיט בערכי שלא בצדק.
אני חושבת שכעס על אדם אחר מהסיבה הנ"ל כן יכול להיות מנוף לשינוי חיובי, שהרי הכעס ממילא מתפוגג עם הזמן ואנו נשארים עם תוצאות אותה תנופה שהוא הביא.
לא אומרת שזה משהו שקורה או קרה לי באופן מודע, אבל כתרגיל מחשבתי לכל הפחות נראה לי ששווה לבחון את היתרונות..
תודה..!
בעיני כעס הוא בעצם התגובה שלנו על מצב מציאותי מסוים שלא מתאים לציפיות שלנו, לטעמי אנו נוטים לכעוס כי קרה משהו שלא ציפינו לו, או שלא רצינו בו מלכתחילה והוא בכל זאת קרה, הנסיבות לא משנות בתכלס, הבעיה עם כעס מלבד ההרגשה הלא טובה שזה נותן לעצמנו, ומן הסתם לאחרים שסביבנו, וזה בכלל לא משנה על מי אנחנו כועסים באמת, היא ההתנהגות שלנו בעקבות הכעס הזה שהיא למעשה נוצרה כמו הרבה תגובות אחרות שאותן רכשנו במנטליות ובחינוך שקיבלנו, התרבות שממנה אנחנו באים, מצפייה באנשים שסביבנו במהלך החיים.
יש משפט שאני מאוד אוהבת אין לי מושג מי הגאון האנונימי שכתב את זה אבל "להתרגז(לכעוס) זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים"
לסלוח בעיני לפחות, זה גם להבין, שלא הכול קורה לי בגללי, שלא הכול קשור אליי, שדברים קורים גם לאנשים אחרים, שאנשים אחרים גם מגיעים למצבים שהם טועים, שטעויות של אחרים בהחלט יכולות לפעמים לפגוע בי, אבל זה קורה לכולם, גם לי.
גם כאן יש משפט שאני מאוד אוהבת "לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי" (אלכסנדר פופ) ואני מדגישה שאלוהי בעיני לפחות, זה לא יותר מהטבע, היקום והקוסמוס .
מוזר שלפעמים אני אפילו כן רוצה לנטור טינה וזה לא עובד ליותר מכמה דקות, גם שאני מחליטה "אני לא אדבר אתו יותר בחיים" אני לא מסוגלת לעמוד בזה, אני שוכחת כל כך מהר עד כדי שאחרי זה אני מוצאת שאני כן מדברת אתו ואז אני אומרת "אוייש אבל אני בכלל לא מדברת איתך בעצם" 🙂 ואז אנחנו מתפקעים מצחוק.
אם לא היינו מסוגלים לסלוח על כל מיני דברים בחיים באופן טבעי, אני משערת שלא היינו מסוגלים לחיות בכלל, ועם עצמנו בפרט, במחקרי אושר שעשו מדענים, גילו שאחת הבעיות הכי גדולות של האדם היא הסתגלות יתר, אנחנו בסופו של דבר מסתגלים לכל דבר, אנשים חיו במצבים הכי קשים ושמרו על גחלת האנוש שבהם, קטונתי מלתת דוגמאות .
וגם משהו שגורם לנו הכי הנאה בעולם הופך מתי שהוא למשעמם אם הוא קורה באופן עקבי ושגרתי…
וכך גם הרגשות ה"שליליים" האלה זה כמו כאב פיזי בגוף, זה משהו שהגוף לא יכול להתמודד אתו בעוצמות חזקות ובלי הפסקות, באופן טבעי יש אנדורפינים לכאב הפיזי, אני משערת שגם לרגשות ולתחושות נפשיות כואבות יש גם אנדורפינים מיוחדים, אחרת היה קשה מאוד לחיות ככה, בעצם אלה הם כוחות הסתגלנות שלנו לחיים המציאותיים.
להבנתי יהודית מה שאת מציעה כאן זה בעצם ללמוד לשחרר את ה"אנדורפינים" האלה מלכתחילה שיעשו את העבודה שלהם למפרע, מראש, כמו להקדים תרופה למכה שזה דבר שאני בהחלט מברכת עליו.
תודה !!!
ד"ש 😉
צבייה יקרה
תודה על השיתוף, יש בדבריך דוגמא נפלאה לאותה תנועה טבעית הטבועה בנו מלכתחילה לסלוח.
וניתן לראות זאת יפה במשפט שכתבת "אם לא היינו מסוגלים לסלוח על כל מיני דברים בחיים באופן טבעי, אני משערת שלא היינו מסוגלים לחיות בכלל, ועם עצמנו בפרט, " וטוב שכך!
ברצוני לגעת מספר נקודות:
– המאמר שלי עוסק במצבים מורכבים יותר של טינה וחוסר יכולת לסלוח גם לאחר זמן רב. מדובר במקרים שנראים לנו כמעט אבודים, הנוגעים ליחסים בין הורים לילדים, בין אנשים בוגרים להורים שכבר נפטרו, בני זוג, חברים לשעבר ואפילו שותפים לעסקאות.
– המאמר עוסק במחשבות ואמונות שאנשים באמת מאמינים בהם ומצדיקים בזה את הסירוב שלהם לסלוח. מדובר במקבצים של מחשבות שאנחנו יוצרים בראש שלנו ושאין להן אחיזה במציאות.
– יש לכם כקוראים הזדמנות לבחון מחדש את המחשבות והאמונות שפרטתי במאמר, ולגלות את האמת הפשוטה של ההוויה שלנו שאנחנו אחראים רק על עצמנו, משפיעים ומגדלים רק את עצמנו גם כשנדמה לנו שאנחנו אחראים על אחרים כמו ילדינו זה לא ממש מדויק!
– לכל אחד יש את המסע וההתנסויות שלו.
– הבחירה לשמור ולתחזק בגוף, במחשבה ובלב כעסים וטינה, ולו רק כדי להוכיח לעצמכם שצדקתם ושהאיש שפגע בכם הוא רע, נבל ואכזרי היא שגויה ופוגעת אך ורק בכם, ביכולת שלכם לחוות אושר וסיפוק עצמי, זוהי היא בחירה קשה ומכאיבה וענישה כבדה שאתם מענישים בה את עצמכם בלבד וחבל!
– במאמר אני מציעה תרגול לבחון מצבים בלתי ברורים.
– אשמח להציע מספר תרגילים לאימון עצמי לאנשים שאת חושבת שיבקשו זאת.
– יש כמובן אפשרויות לעשות עבודה ממוקדת יותר במצבים מורכבים שנעשית על ידי מאמנים כמוני .
– הכי, הכי חשוב, ולפני כל דבר, האנשים שמבקשים אימון, צריכים לרצות לסלוח אבל מרגישים שמשהו בכל זאת תוקע אותם
צביה יקרה תודה שקראת ונגעת בנימי הלב של כולנו.
באהבה
יהודית