ילדים הם כמו זכוכית מגדלת (גם בימי קורונה)
אנחנו סוגרים שנה כשמחלת הקורונה עדיין מרחפת בחיינו. היא חדרה עמוק לתוך החיים שלנו וחולשת כמעט על כל תחומי החיים שלנו. אינני רוצה להתפרש כאן על המשמעויות המרובות של פלישה זו. במאמר זה אני רוצה להפנות את הפוקוס ליחסים בין הורים וילדים ולמשמעויות העמוקות שאולי הוזמנו להפנות אליהם את העיניים שלנו ולהתעורר לדברים שהם בתשתית ההוויה הקיומית שלנו אלא שבמרוצת השנים והעידנים טרחנו והעסקנו את עצמנו בעשייה שהמוקד שלה הלך והתרחק מהחיים המשותפים שלנו אל החוץ באשר הוא נשים כגברים ולהפך.
יש אומרים שהמחלה פרצה כחלק מתנועת הבריאה כדי להפגיש אותנו עם המקומות בהם שחכנו לגמרי את הטבע האמיתי שלנו ונגררנו דרך הדחפים והיצרים לבלבול שעיוות את היכולת שלנו לחיות את האמת וכשדברים לא הסתדרו לנו טשטשנו את רוב הדברים .
אז מה שכחנו ומה יש להתעורר ולראות בילדים שלנו?
כאמור המחלה הזמינה אותנו לחזור אל המשפחה הגרעינית ולשהות בה ימים ולילות יחד. צמודים ולפעמים דחוקים ולחוצים עד תחושת מצוקה. ההשלכות נעו לכל הכיוונים.
הכותרת למעלה מרמזת על משהו שאולי הוא מעורר סקרנות אך יותר מזה הוא מצביע על אפשרות נפלאה שאפשר לאמץ אותה באהבה ולחיות ממנה חיים של אהבה ועשיית טוב .
ילדים כמו זכוכית מגדלת – מה אנחנו רוצים לדעת על הילדים שלנו?
חלק מהדברים לקוח מתוך שיחות עם גולשים .
ילדים….
שאלה: בדרך כלל כשהם קטנים אנו רוצים אותם מבוגרים וכשהם גדולים אנו רוצים אותם קטנים אנחנו ממש לא סגורים על עצמינו
יהודית: מדליק נכון! יפה שלקחת את האחריות על עצמך !
אנחנו לא סגורים על איך שאנחנו רוצים אותם את הילדים שלנו. זה ממש מדויק והנה זה המקום לבחון את הבלבול הגדול שלנו, הוא בהחלט לא מיקרי. כהורים אנחנו ילדים להורים שהיו ילדים להורים שחשבו וחושבים עד היום על ילדים כקטנים, חלשים ונתונים לאחריות שלנו. נכון?
הורה: בדרך כלל זה מה שקורה
יהודית: האמת היא שאחריות זו כוחה יפה לתקופה מאוד קצרה בכל מה שקשור לענייניי ההאכלה, הדאגה לצרכים הבסיסיים עד גמר הינקות ואולי גם קצת אחרי בכל מה שקשור להסתגלות לחברה.
האמת הנוספת היא שילדים הם גדולים כמו גדולים בכל מה שקשור לתנועה שלהם בעולם ולמסע האישי שלהם. ולא באמת קטנים. אני יודעת שזה משהו שלא כל כך פשוט להבנה. המתינו עוד קצת ותזהו את האמת הזאת.
הם הילדים קטנים בלידתם, זה נכון לגבי מי שהם כתינוקות מרגע הלידה, אך זה החלק שמרביתנו אינם מכירים, לא יודעים וגם בוחרים להתעלם כמעט לאורך כל החיים שלנו ושל ילדינו.
קצת קשה לעכל את זה. אז תנו לשאלות, לספקות ולחרדות לעלות ….וקחו את ההבנה הזאת רגע פנימה ללב שלכם.
אתם יכולים להתנגד…זה בסדר אך כדאי לכם להקשיב, כדי להתחיל להבין ממקום חדש מה באמת מתרחש ביניכם לבין הילדים שלכם. כלומר להכיר במהות הקשר האמיתית בינינו .
י.ל: בסדר אבל לי יש ילד יחיד בן 25 שמאוד רוצה להיות אחראי שלא יגידו לו מה לעשות אבל בו זמנית הוא אינו לוקח אחראיות על חשבון הבנק .הוא לא בזבזן גדול אך כל חודש אני צריכה להגיד לו כמה משכורתו,מה ירד מהחשבון ואם אני מעירה על ההוצאות שלו מתוך דאגה אני מקבלת שאגה ואת המשפט הדגל: "תפסיקי לחפור לי"
יהודית: כולנו, ואני כמוכם מתבלבלת בקלות במה שקשור ונוגע לילדים שלי…ויש לי בן בן 52- כן כן ובת בת 49. אנחנו לא מתעוררים לאמת שהילדים שלנו הם ישויות נפרדות בעלות מסע חיים אישי משלהם מלידתם. כן כן זה המידע המסתורי שאיננו מודעים אליו רוב החיים וכשדברים קורים סביב עניין זה אנחנו מתקשים לעכל זאת. האמת הנוספת שכדאי להכיר בה היא שהילדים שלנו הינם המאסטרים הכי טובים שלנו, אמנם לא המודע , אך זה פשוט ככה.
הם הילדים שלנו וזה הכי קשה לנו לקבל…תשאלו את עצמכם למה?
איך זה קורה באמת? אני יודעת שבני יודע מה טוב עבורו אבל בכל זאת אני ממשיכה לדאוג וכל זה מפני שאני לא רוצה שיפגע. מפני שאני רוצה למנוע ממנו כאב וסבל. וגם אם לפעמים אני לא סומכת שיעשה את הדבר הנכון ואני נלחצת, עדיין הוא אמור לנוע במסע ההתנסויות שלו ולפעול מתוך עצמו בלבד.
הדבר שאנחנו כהורים מוזמנים אליו זה להתחיל להתבונן בעצמנו. למה הכוונה?
אלא שכאן עולם הפחד הטבוע בנו מעלה לנו כל מני תחזיות שקרו בעבר ומנסים לשתול בילד שלנו את הפחדים שלנו..או החלומות שלנו, ולצערנו הרב גם את הצפיות שלנו שלא הצלחנו להגשים.
הורה: נכון זה באמת קורה לי אבל זה מעצבן אותי יותר. אני רואה את זה כחוצפה שלו שהוא איננו מכבד אותי ומזלזל. אז אני נכנס ללחץ ונעשה תוקפני. כי אני רוצה שיקשיב לי ולא אני לו.
כמה פעמים מצאתם את עצמכם עוצרים לשנייה קצרה, בתוך עימות סוער ואפילו צעקני וכואב, כן עוצרים לרגע ושומעים קול פנימי שמדבר אליכם ואומר "ששש…יש משהו בדברים שלה, או הילד צודק הוא מראה לי משהו ששווה להסתכל עליו, משהו מיוחד ושונה שלא שמתי לב איליו אף פעם" ?
זה המקום להתעורר גם אם זה קצת מלחיץ, שווה להקשיב לקול הפנימי שלכם ולחכמה הקדומה שנולדתם איתה. כשאני אומרת שהילדים שלנו באו כדי לשמש לנו מראות אני מתכוונת שכדאי להתחיל לשאול את עצמנו שאלות קצת יותר מדויקות על עצמנו.ילדים באים לעורר אותנו לגדול במודעות שלנו ובהבנת חוקי הבריאה גם אם הם עצמם לא ערים לזה.
הם כמו טופחים לנו על השכם. הם ישויות מפותחות שמזכירות לנו את הדרך.
כן בוודאי שיש לי דוגמאות. כשאני מזכירה לבן שלי שלא שילם את החובות כדאי לי לשים לב מה המניע העמוק שלי. זה נשמע טריוויאלי , אבל שווה לנו לחפש את התשובה שקשורה בנו ולא בילדים. כמו "מה זה אומר לי עלי כהורה שהבן שלי לא משלם את החובות שלו ?" זה משנה את כל ההבנה שלנו לגבי ילדים…
למה כוונתך?
אחת הנשים שהתאמנה אצלי התלוננה על זה שהילד שלה לא מקשיב למה שהיא אומרת לו לעשות. מה אתם חושבים שהיא יכולה לעשות במקרה כזה? תסכימו גם אתם שזה נשמע דרמטי שהילד איננו שומע את מה שאמו אומרת לו …נכון?
לפעמים אנחנו מאמינים לספור שרץ לנו בראש, אך איך נחייה אם ניזכר במצב כזה שכל אחד הוא אנרגיה מופלאה שעושה את התנועה שלה בעולם ולא בהכרח רוצה לפגוע באחרים.
איך תסתכל האם על כל המצב אם היא תיזכר שכולנו אחד עם הטבע כולו ותיתן ללב שלה להישאר פתוח ולא מכווץ בגלל זה שלבן שלה יש רצון משלו. זה לא ויתור זה לתת אהבה. ואז אפשר שהבן רגיש את זה וישמח לקראתה. וגם אם לא הרי העיקר הוא תנועת הלב.
אז לא! זה לא דרמטי זה שכיח ….זה מקום נהדר לראות את ההשתקפות שלנו דרך העיניים של הילד שלנו…בתנאי שתסכימו להגיד לעצמכם אמת!
כן לפעמים אנחנו לא מקשיבים לילדים שלנו גם אם נדמה לנו שכן.
זה לא רק לשמוע, זה להקשיב באמת ולהתייחס בצורה מדויקת גם אם אנחנו חושבים אחרת.
אני רוצה לשתף אתכם באופן אישי במשהו שאני רואה על עצמי ביחסים שלי עם ילדיי והם כבר אנשים בוגרים.
הכאב הגדול שלי מתעורר כשאני מתבלבלת ורוצה שהם יעשו את מה שאני אומרת.
אני גורמת לעצמי כאב כשאני מאמינה למחשבה שאני צריכה לשלוט בחיים שלהם. אני גורמת לעצמי כאב כשאני מאמינה שאני יודעת יותר טוב מהם מה מתאים להם.
ברור שיושב שם בלבול עמוק של הבנת המסע האישי של כל אחד ואחד. שווה להתעורר לזה גם אם זה אומר לזהות את המחשבות האשלייתיות שיש לי לגבי הורות, לגבי עצמי ולגבי הבעלות שלי על הילדים שילדתי ועל האמונות המעוותות שלי על הצורך בשליטה בחייהם של ילדיי ובכלל האנשים האחרים סביבי. כן זה לא קל אבל הכרחי אם אני רוצה לחיות חיים של אהבה ושמחה באמת.
הילדים הם המעוררים החשובים בחיינו . תודות לעובדה שאנחנו אוהבים אותם כמעט באופן אוטומטי יש לנו הזדמנות להתעורר דרכם ולדעת שאין לנו באמת שליטה ובלעדיות על אף אחד אחר.
זה לא אומר שתפקיד ההורות שלנו נגמר!
יש לנו תפקיד אחר שבא בקלות ובשפע , אם אנחנו משתחררים מתחושת התלות וההתניות של "אם הוא בסדר אז מגיע לו חיבוק " או "אם היא לא בסדר אז מגיע לה שאתעלם ממנה ". היעוד שלנו הוא לאהוב אותם בכל מצב!!! להראות להם שאנחנו שם תמיד, תמיד עבורם כפי שהם רוצים אותנו בחייהם. כשהם שמחים וכשהם עצובים.
דבר נוסף וחשוב מאוד שכדאי לראות אותו. גם אם השאיפה הכי חזקה שלנו היא לראות אותם מאושרים. אנחנו לא יכולים לשלוט על מידת האושר שלהם. בדיוק כפי שההורים שלנו לא יכלו/יכולים לשלוט על מידת האומללות והאושר שלנו , גם אם הם חשבו/חושבים שכן. זה פשוט ככה!
שווה להתבונן לראות שיש אפשרות אחרת …כלומר אפשר וכדאי בהחלט להרגיש מאושרת גם אם הבן שלי מראה סימנים של עצבות. אני לא חווה ולא עוברת את ההתנסויות שלו וכדאי לי להיות במלואי מאושרת בלי הסתרות כדי לשמש לו מראה של אושר. אנחנו יכולים לתת אהבה בכל מצב!
י.ל: אני מזדהה עם כל מילה שלך. גם בעבודתי אני פוגשת המון ילדים. לילדים חשובה ההקשבה. הבוקר הייתי בפעילות ואחד הילדים נתן לי מחמאה ״את תמיד זוכרת את מה שהבטחת ואת זוכרת את כל מה שאני מספר לך . אני בגלל זה אוהב אותך ולפעמים אני הייתי רוצה שתהיי אימא שלי שהיא לא תמיד מקשיבה ולפעמים גם לא מקיימת מה שהיא הבטיחה".
יהודית: כל שצריך זה להיזכר להיות אהבה, כאמור הוא איננו מקרי – הקשר הזה בין הורים לילדים. כך שמול הילדים שלנו קל יותר לזהות שאנחנו אהבה יותר מאשר מול אנשים אחרים.
י.ל: ילדים הם כמו זכוכית מגדלת ?!
יהודית :נכון! דמוי יפה – זכוכית מגדלת