אני מתלבטת
אני מתלבטת כבר זמן מה אם לפתוח כאן פרק העוסק בזִקְנָה.
כשהתקרבתי לגיל שבעים אנשים שאלו אותי ״את בת שבעים, באמת?!!!" , והוסיפו ״את בכלל לא נראית״.
שמחתי לרגע והרגשתי גאה. לאחר ימים נעשיתי עצובה.
שאלתי את עצמי, יהודית למה את שמחה? מה מסתתר מתחת לשמחה הזאת?
מה זה אומר לך שאת בכלל לא נראית זקנה? מה מעודד בזה?
מה מעציב אותך יהודית?
זמן עבר. הדברים ניקרו בראשי כמו הציפור המקישה במקורה בחלון כאילו מבקשת תשובה.
בהדרגה השאלות המשיכו להדהד, תשובות אפשריות התחילו לצוף ועולם המחשבות והאמונות הסמוי מעיני שקשור לגיל וזִקְנָה ובכלל לחיים נחשף בהדרגה.
הבנתי שיש יהודית שחיה את תנופת החיים הטבעית שלה ויש אולי מערך מחשבות חבוי בראש הרואה תמונה אחרת של איך שאני אמורה לחיות כאישה מתבגרת בת 70 71 …
לא היה לי קל לענות לשאלות ובאותה מידה עם כל תשובה שנתתי לעצמי עלו שאלות ונושאים, התנסויות חדשות ואירועים חדשים שאי אפשר היה שלא להסתכל עליהם גם מתוך הפריזמה הזאת ששמה זִקְנָה.
זה היה כמו מסע גילוי חדש עבורי והפיתוי ״לקבל את הדין״ היה ענק!!!
הוא ממשיך לעלות ואני ממשיכה להתגלות לעצמי שוב ושוב בתוך האינסוף הלא נודע ששמו חיים.
מגפת הקורונה נתנה לי את הפוש האחרון לנסות לפענח את מסך העשן סביב ה״ זִקְנָה״ .
באתר עכשיו אני מקווה לגעת ולשתף בהיבטים חדשים שנחשפתי אליהם בתקופה בעלת עוצמה זו הנובעים מהבנה אחרת של חוקי החיים ומראייה מפוקחת יותר של איך שהדברים קורים באמת, ובכלל ראיה מדויקת יותר של האמת כפי שהיא.
תמיכתכם חיונית לי לכן אם נושא זה חי בעצמותיכם אנא הגיבו, שאלו שאלות והביאו את ההתבוננות שלכם לכאן. עכשיו זה הזמן שלנו.