כשהשמיים נסגרו לטיסות

כן מצאתי שאני בהתכנסות כבר ימים רבים ללא קשר לקורונה אלא מתוך האירועים האישיים שלי שגרמו לי להימנע ממגע צפוף עם אנשים.

האנשים היחידים שפגשתי בתדירות סבירה היו המתאמנים שלי, ילדיי ונכדי שביקרו אותי. עניין זה התחיל לפעפע ולהציף אותי בהבחנה ברורה. משהו קרה לי בשנתיים האחרונות שגרם לי להתרחק ולהתכנס כמו קונכייה, משהו חונק מכביד וסוגר עלי ככה בצורה מזדחלת.

אני מודה ייחסתי את זה להצטברות של לאירועים מעציבים שחוויתי של החלשות הגוף, כאב פיסי פה ושם, בעיית ברכיים ואפילו פרידה מכאיבה מחבר יקר.

אלא שהקורונה נתנה לי לראות את ההחמרה וההשלכות של האירועים הללו על חיי ללא שום קשר למגפת הקורונה.  העובדה שהרגשתי שאננה עוררה אותי לראות את העיוות שחייתי בו שנה ארוכה.

ראיתי את ההתרחקות שלי מאנשים, את העייפות מעצמי והרצון לישון, לצד נדודי שינה בשעות מוקדמות של הבוקר, נטישה שנטשתי משימות שאהבתי עיסוקים שפעם הלהיבו אותי, אפילו משחקי מחשב שכל כך אהבתי נטשתי. חיוך לא עלה על פני זמן רב ואפרוריות עד חיוורון כיסו את פני, ברק שערי נעלם, עיני העיניים הבהירות החליפו גוון כהה וכמעט אטום. את כל זה לא ראיתי.

אנשים לא שמו לב טענו שאני נראית בסדר ואני כשהסתכלתי מראה ראיתי אבלות וצער ללא גבולות.

אפילו ריח הגוף שלי נראה לי זר ורציתי לברוח ממנו.

אז באה הקורונה והמסך נפל וידעתי שיש לי משהו להכיר בו ולראות איך אני ממשיכה לחיות.

לא יפתיע אתכם אם אומר שכאשר נסגרו שמי הארץ לטיסות נפתחו לי השמים לראות אינסוף.