חשבתי שלי זה לא יקרה

בהתחלה התכחשתי למצבור המחשבות המטרידות שעלו בי. הלכתי כמו גיבורה ללמוד גרונטולוגיה – מדע ההזדקנות באוניברסיטה. חשבתי שידע ייתן לי בטחון והמצוקה תיעלם. אז זהו שהיא לא ממש נעלמה. היא קיבלה צורות חדשות כמו עייפות. שעמום, חוסר שינה, "עדות חיה" למחשבות החידלון שהלכו וגברו. 

הגוף התחיל להראות סימני החלשות, השמנה פה ושם, עליה קלה בלחץ הדם, חוסר כוחות לנוע בקלילות. כאבי ברכיים שבסופו של דבר גם השכיבו אותי במיטה.

אני מוכרחה להודות שהתעתוע כמעט והכריע אותי. הסתגרות והתרחקות מאנשים היו סימנים מדאיגים עבורי. הניסיון להתעלם מהמחשבות הללו כבר לא עבד בשבילי.

נאלצתי להיות בתוך המצוקה, להתקרב, להסתכל ולראות מה שקורה לי בתוך הפאזה החדשה הזאת. ראיתי איך האמונה שלי במחשבות הקשות ביותר משתקת בי כל זיק של התלהבות. הרגשתי איך המחשבה על הזקנה מנקזת ממני את שימחת החיים, את אהבת האנשים סביבי, ומרוקנת אותי ממי שאני – תנועה הטבעית לחיים בהנאה וביצירה. ראיתי איך אני הופכת לממורמרת ולאדישה, וזה הכאיב יותר מכל דבר וכמעט שבר אותי. בקלות ראיתי את עצמי שוקעת באומללות הזאת

כל שהייתי צריכה זה מישהו שיזכיר לי את האמת שאני, מישהו שיתדפק  וכמו אורח כדי שאזכר שאני חיה, חיה, חיה, שאני בתנועת חיים מתמשכת רוטטת כל הזמן, ואף אחד לא יכול להפסיק את התנועה הזאת.

למזלי ראיתי את האנשים האלה.