איקאה אהובתי

״קורונה בסיכון”?

לפני כשלושה ימים שמעתי שפותחים את איקאה. היא נמצאת מרחק 5 דקות נסיעה מביתי.

נו, כמו אנשים רבים הרמתי גבה שואלת מה פתאום?
איקאה זה מתחם ענק כמו קניון איך זה קורה?
לא שיש לי משהו נגד, חלילה אני מחבבת מאוד את איקאה ולקוחה די נאמנה להם, אך משהו פשוט לא הסתדר לי בראש עם שאר ההרשאות ל״חזרה לשגרה״ .

בלעתי את זה עמוק ואמרתי לעצמי ״יהודית בינתיים את איקאה תוכלי לבקר מרחוק ורק לצלם אותה ככה מתוך המכונית״.
מכונית? אז זה אומר שאצטרך לנהוג ברכב עד פאתי ראשון לציון, מרחק של 10 דקות מביתי.
זה מסוכן? ההיגיון שלי אומר לי שלא ממש אבל התשובה מרחפת באוויר.

איקאה כן, נחמד לי לבקר באיקאה, לפעמים זה רק בשביל לשטוף את העיניים ולפעמים כי ראיתי שם ארונית מקסימה. לפעמים זה רק כדי לקנות נרות שבת מדהימים שאני אוהבת. אך אני יכולה להסתדר גם בלי ההנאות הקטנות הללו. תאמינו לי.

אבל ראו זה בכל זאת זה עשה לי צביטה קטנה בלב.

כשילדיי האהובים צלצלו וספרו בהתלהבות שפותחים את איקאה, אני שמחתי קצת פחות. הם בשמחה יקנו לי נרות אם אני צריכה, ברכתי אותם על כך, אך משהו עצוב ריחף מעלי, ואני יודעת שחלקכם יודעים על מה אני מדברת.

המושג חזרה לשגרה קיבל  צבעים מוזרים לאחרונה. לא שאני משלה את עצמי, ממש לא. כבר מההתחלה הבנתי שאני בסיכון ונכנסתי לבידוד מרצון חופשי.
כן הבנתי שהקשישים בינינו יהיו הראשונים שיכנסו לבידוד והאחרונים שיחזרו לשגרה.
היה לי די ברור שהמושג שגרה הוא בכלל פנטזיה שעדין לא קיבלה צורה של ממש. אך זה לגמרי אחרת לחיות את הרגע הזה שאולי יש בחוץ עולם שהוא לתחום שלי.