כמו גן סגור - "קורונה בסיכון"

בכפפות ומסיכה יצאתי לטיול קטן בשכונה שלי. מודה שזה היה משונה.

הייתי לגמרי לבד, למעט אישה צעירה עם תינוק בעגלה שחלפה ועקפה אותי, וגבר שיצא לזרוק אשפה. לא היה אדם נוסף. ההליכה הייתה לי מסורבלת והסכמתי עם עצמי שאתמיד לצאת יותר ויותר כדי להרגיל את הגוף שלי מחדש להליכה נמרצת יותר. כיוון שנאלצתי לעצור לנוח, הסתכלתי סביבי בתשומת לב רבה יותר. נשמתי בהנאה. מזג האוויר היה נפלא. השמש זרחה, הצמחים לבלבו, אבל השקט היה מוזר ומטריד. היום כשאני כותבת דברים אלה אני כן שומעת מוזיקה עמומה שבאה מרחוק וזה נחמד.

המשכתי ללכת. חלפתי על גן הילדים השכונתי שבימים כתיקונם משגשג ותוסס מאוד. שמו הולך לפניו והורים צעירים באים מרחוק עם ילדיהם. תמיד בשעות הבוקר המוקדמות ואחר הצהרים בסביבות השעה חמש הכביש חסום ברכבים והגנן הראשי, איש מבוגר יחסית מנווט בכישרון רב את המכוניות ומקל על דיירי השכונה בחיוך מקסים ובנדנוד ראש. עכשיו עצרתי והצצתי פנימה. ריח של נטישות וריקנות נדף מהחצר והמבנה היפה. שורות ראשונות של השיר "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור" העביר בי תחושה מוזרה של עצב עם קלילות בלתי הגיונית.

אני מתגעגעת לקולות הילדים וצווחות הרכות והצוהלות שלהם, זוכרת בחיבה אפילו את הבכי של הפעוטות בחודשים הראשונים שמביאים אותם לגן, ואת קולן של הגננות והגנן מדברים, מסבירים, מרגיעים אותם. "היום יום הולדת" שנשמע באוזניי כמו רקע רומנטי לגעגוע.